דוק קוטור / נעה ארבר, כתבת אופנה
"דוק אביב" חוגג 20 שנים לפסטיבל הסרטים השנתי, בו יוצגו 120 סרטים דוקומנטריים בכ- 260 הקרנות. מגוון רחב ומרתק של הפקות בנושאים שונים וביניהם יוקרנו גם מספר סרטים העוסקים באופנה. דוק אביב – 17-25.5.18.

בפסטיבל יוצגו סיפוריהן של דמויות אייקוניות שהטביעו חותם משמעותי ויוצא דופן על החיים בכלל ועל עולם האופנה בפרט. דמויות שבאמצעות גלריית עבודותיהם, דרכי עבודתם והתנהלותם ניתן ללמוד על טיבו המרכב של עולם האופנה ועל מהפכות התרבות שחוללו היוצרים הנדירים ועל ההשפעות ההדדיות, הדו סיטריות, בין אופנה לאמנות, לתרבות ולחברה. הסרטים חושפים את כל מה שמתרחש לפני ומאחורי הקלעים, אך גם מעידים על טיבה של האופנה בעידן החדש, ההבנות החדשות והדמוקרטיות המלמדות שמותר ואפשר לפרוץ גבולות, מותר לחשוב אחרת, לנפץ מוסכמות ודעות קדומות ובמיוחד מותר ואפשר להשתחרר מקופסת החשיבה הצרה והמוגבלת. ויוויאן ווסטווד, מארטין מרג'יאלה ואלכסנדר מקווין הינם מעצבים אוונגרדיים - מובילי מחתרות האופנה הרדיקלית במאה ה-20, שממשיכים גם היום להתאתגר בהרפתקאות אוונגרדיות תוך ניסיון לפצח את הקוד הגנטי של אופנת העתיד. ואכן, גם לאחר שמעצבים אלו ודומים להם התכחשו לגזרות סטנדרטיות, לקשת הצבעים והשילובים הקונבנציונליים, פיתחו וקידמו נישות עיצוב חדשות וגם ניסו לפסל מחדש את חזותו הטבעית של גוף האדם, הם לא מסתפקים בהישגיהם, אלא ממשיכים לנסות ולפצח את חידת קיומה של האופנה העתידית. האמנם מהפכות נוספות תשננה את פני האופנה ותאפשרנה לקבל כל רעיון, הזוי ככל שיהיה, בפתיחות וסובלנות? סרטי דוק קוטור חושפים קורט, בלבד, מאורח חייהם האישיים ומהמטענים האדירים של המעצבים, היצירתיים והיצריים, הנפשיים והרגשיים שמהווים חלון ראווה מרתק לעולמם האינטימי וחוויה עוצמתית כובשת, ששווה ואפילו חובה לצפות בה.

צילום: מרטין מרג'יאלה תערוכה בפריז ב- PALAIS GALLERIA

מזון מרטין מרג'יאלה בימוי – MINT FILM OFFICE

מרג'יאלה הינו בוגר "האקדמיה המלכותית באנטוורפן", אקדמיה בה למדו חברי "השישיה מאנטוורפן", המעצבים הראשונים שהעלו את אנטוורפון למפת אתרי האופנה העולמית. אלא שהוא, שסיים את לימודיו במכללה היוקרתית שנה לפניהם, לא היה, כפי שנוטים לחשוב בטעות, חבר בקולקטיב האוונגרדי. אמנם הוא וגם הם הושפעו מהזרם הדקונסטרקטיבי בשנות ה-80 שהגיע לאירופה, לאחר שקבוצה של מעצבים יפנים כבשו את מסלולי האופנה האירופאיים. עם סיום לימודיו עבד מרג'יאלה בבתי אופנה במילנו וגם לצדו של ז'אן פול גוטייה בפריז. בדומה למעצבים האחרים שסרטים אודותיהם מוצגים בדוק קוטור גם מרג'יאלה בעט במוסכמות, בעיצוב הקונבנציונאלי ובחזות השלמה והמלוטשת של הבגדים. המעצבים האוונגרדים האחרים הקפידו, אמנם, על חזות מושלמת, מוקפדת ומהודקת, מרג'יאלה לעומתם ובניגוד לקפדנות הדיסקרטית לא חשש להפגין, בפומבי, את החלקים האינטימיים של הבגדים, את כל הפרטים הקטנים שנהוג להצניע ולהסתיר בתוך הבגד או בצידו השמאלי. הוא לא חשש לחשוף את כריות הכתף, את תפרי המכלב הלבנים והבטנות, ולעטר איתם את חלקו החצוני של הבגד. באחת התצוגות עיצב שמלות לבנות מבדי משי והכתים אותן בצבעים ובכתמים דמויי דם, עיצב ענקי צוואר מחרוזי קרח גדולים דמויי חרוזי בדולח צבעוניים שנמסו במהלך התצוגה והכתימו את הבגדים. כל מה שנחשב לפשוט, רגיל ומקובל היה מחוץ לתחום היצירתי שלו. גם מידות מקובלות לא היו בהכרח רלוונטיות. הוא עיוות את המידות, הגזרות ואת מבנה הבגד, הגזים לעצב בגדים שהיו עשויים להתאים לענקים ומנגד לעצב בגדים לגדולים בהשראת בגדיהם המתוקים והבובתיים של בובות ברבי, וגם לפרום, לקרוע ולחורר את הבגדים, כך שלא יהיו כמו של מעצבים אחרים.
בשנת 1988 חנך מרג'יאלה בפריז את המותג החידתי שלו ובאדיקות יוצאת דופן הקפיד לשמור על סודותיו. הוא הקים את המותג בשיתוף פעולה עם המעצבת ג'ני מאיירנס, אישה מוכשרת ומשתפת פעולה אולטימטיבית שמתה לאחרונה. מרג'יאלה היה המעצב הבלגי היחידי בין בני דורו שפתח בית אופנה בפריז. בגישתו הקונספטואלית לעיצוב קוטבי הוא השכיל להתמודד עם אסתטיקות חדשות שהגה ועם עיצוב קונסטרוקטיבי שהעניק לו חזות דקונסטרקטיבית. הוא עיצב קולקציות חדשות מבדים ישנים ומחודשים ומפריטי לבוש וינטאז' שנפרמו וחוברו מחדש. הוא עסק בחיבורים לא מקובלים, מעשה טלאים מחומרים שלא בהכרח מתאימים זה לזה, שהפכו למעשה קולאז' מפליא וייחודי. מרג'יאלה, שכונה "גרטה גרבו" של עולם האופנה שגם בו, בין יתר הסיבות הסמויות, דבקה אימת הקהל שגרמה לו להתחמק מעיני הציבור, להתנתק מהתקשורת ומעולם האופנה. יחד עם זאת השכיל "המעצב הבלתי ניראה" להפליא בסיגנונו הקוטבי, ובדרכים המפתיעות בהן תכנן את הקולקציות ואת הצגתן באתרים מוזרים: במגרשי מכוניות, במבנים תעשייתיים, ברכבת תחתית ובמזבלות.

רק לאחרונה הסכים מרג'יאלה לצאת ממחבואו, לתמוך ולאצור תערוכה רטרוספקטיבי לפריטי לבוש שעיצב בין השנים 1989 ל- 2009 המתקיימת בימים אלה ב"פאליי גלריה" בפריז. תערוכה חשובה שכל מי שעוסק ואוהב אופנה ועיצוב חשוב שיראה ויילמד על אחת ממהפכות האופנה החשובות והמועתקות שהוביל מרג'יאלה. ואכן התערוכה המרתקת והעריכה המופלאה בה מוצג מגוון רחב של פריטי לבוש ואביזרים, מהווה נכס יקר ערך ודמיון לסדנאות המעצבים ברחבי העולם. בשנת 2015 נבחר ג'ון גליאנו למנהל האמנותי של בית האופנה, גם שמו של המותג הוסב ל"מזון מרג'יאלה". גליאנו, האדם הלא נכון במקום שהיה נכון לגליאנו ולא למורשתו של מרג'יאלה. אך כפי הנראה לא זה מה שקובע במשחקי המלכים של אימפריות האופנה. הרווחים הם מעבר לכל חשיבה רציונאלית, הם אלו שקובעים מה כדאי אך לא בהכרח זה מה שראוי. עם רקורד גבוה כפי שהיה לגליאנו, שהיה בשיאו עד אשר כשל בלשונו והודר ממסלולי האופנה, אי אפשר, כפי הניראה, לעשות טעות גדולה.
בהפקה ההולנדית של הסרט "מרג'יאלה" יש למאיירנס חלק חשוב בחשיפת האניגמה שהסעירה את עולם האופנה כ-20 שנה. גם לאחר שפרש הקפיד בית האופנה לשמור על מדיניות דיסקרטיות ורק תקופה קצרה לפני מותה של מאיירנס נאותה לקיים ראיון אישי ראשון, לפתוח את תיבת פנדורה ולנהל שיח מעמיק ומסעיר בו היא, יחד עם שותפיה ליצירה, שחררו את רתמות ה"סוס הסודי", חשפו את סודותיו הכמוסים ביותר של בית האופנה ואת התנהלותו היצירתית החבוייה והמתחמקת של מרג'יאלה.

צילומים: מרטין מרג'יאלה תערוכה בפריז ב- PALAIS GALLERIA

מק'ווין - אלכסנדר הגדול, בימוי IAN BONHOTE ו- PETER ETTEDGUI

פסטיבל הסרטים הבינלאומי "דוקואביב" נפתח בהקרנת "מקווין", אחד מתוך סדרת סרטי "דוק קוטור", המוקרנים במהלך הפסטיבל. סרט תעודי מרתק, מרגש ועצוב עד דמעות, על חייו ופועלו של מקווין. סרט שמצדיע לאלכסנדר מקווין, המכונה לי בפי מכריו. במהלך השנים הרבות בהן הציג את הקולקציות שלו בפריז, ראיתי וחוויתי את רובן. מסע מרתק שנצרב בתודעתי. לעולם אזכור את הסצנות הדרמטיות המופלאות שהגה, ובמיוחד את תרומתו הייחודית להעשרת הדמיון, הרחבת הדעת והיכולת להבין ולקבל את הזר, המוזר והשונה. גם היום ניצבת בפני דמותה של קיית מוס, לבושה בשמלה מופלאה שעיצב, כשהיא מרחפת, כרוח רפאים, בחלל אולם התצוגה. לא אשכח אותה וגם לא את התמונה המדהימה של דוגמניות צועדות על מסלול מוגבה כשהן נאבקות בסערת רוחות ושלגים, או את רחבת אולם התצוגה, בפאתיה של פריז, שחופה ברגבי אדמה וסלעים ודמה יותר לנוף שאסטרונאטים פגשו בנחיתתם על הירח מאשר למסלול אופנה. תמונות הפרפרים המעופפים על הדגמים שעיצב והנשרים הפורשים את אבריהם, הקרניים המעטרות את ראשיהן של הדוגמניות ומטעני מאות הוורדים שריפדו את אוסף השמלות, נעלי הארמדילו ההזויות, השמלות המפוסלות וההדפסים האמנותיים, כולם יחד וחוויות עתירות דמיון נוספות שנכללות במורשת העיצוב הרדיקאלי. אי אפשר שלא להזכיר את השינויים הבולטים בדמותו של מקווין עצמו כאשר פסע על מסלול האופנה בסיומן של התצוגות; בראשונות הייתה לו צללית עגלגלה שהלכה והצטמקה מתצוגה לתצוגה. מראה פניו שהיה ילדותי ומבוייש, אך עם השנים התחלפה הערשת לבוגרת, ספק רצינית ספק תלושה. הרבה חוויות הותיר מקווין אחריו, שפע של רעיונות מהפכניים, תצוגות מרהיבות, שהוצגו באתרים נידחים, במבני תעשייה, זירות, בקירקס החורף של פריז או אי שם באתרים נידחים בפרבריה של פריז. אולמות ענקיים בהם הוצגו הבגדים המופלאים עתירי העיטורים, בגזרות מתוחכמות ומושקעות, שאיש לא מסוגל להבין היכן מתחילים או כיצד בכלל משלימים אותן. מקומץ תהליכי העבודה המורכבים המוצגים בסרט, לא ניכר שהתהליך היה מסובך מדי למקווין שנהג לשפוך יריעות בדים על בובת דיגום, לגזור, לקרוע ולכרוך אותן לבגד מפואר, מדויק ומוקפד, צר המצע מלפרוש את כל ההתרחשויות בסיפור חייו הטעונים של מקווין, ייקשה להקיף את מגוון האוספים הנדירים עתירי הרעיונות וסיפורי האגדות שהפיק במהלך חייו הקצרים.

חיים שזורים בידידות הרסנית ששררה בין גאוניות לשגעונות שהיו נחלת אישיותו של אחד המעצבים הנדירים והמוזרים שעולם האופנה ידע מעודו. ישנו, אולי, דימיון מסויים בין סלוואדור דאלי למקווין שגם יצירותיו ואישיותו השרו אווירה סוריאליסטית, אפלה והומוריסטית, מיזוג מתעתע של מי שחייו ומותו היו תלויים על חבל (דק), תרתי משמע. McQueen בן למשפחה עממית התוודה, שכבר בגיל צעיר הבחין בנטיותיו המיניות, עובדה שלא נעלמה מעיני חבריו ללימודים שנהגו ללעוג לו ולכנותו בשם McQueer. שלם עם עצמו בחר מקווין לצאת מהארון, להיחשף, להתחתן ולחיות בדירתו עם בן זוגו. הוא למד בשקדנות ורצינות באקדמיה הלונדונית הנחשבת, "רויאל סיינט מרטין" ולמרות המשאבים הכלכליים הצנועים שעמדו לרשותו שקד והרחיב את השכלתו בתחומי עיצוב וטכנולוגיות מתקדמות של תעשיית האופנה, ביניהם ב"סאוויל ראוו", מתחם החייטות הגבוהה במרכזה של לונדון. עיצוביו הקוטביים כבשו בסערה את מסלולי האופנה בפריז, הוא נתמנה למנהל האמנותי של כית ג'יוונשי,והקים את מותגו האישי. למרות ההצלחה המסחררת, ההערכה המופגנת, התשבחות וההשתחוויות של עולם האופנה והתקשורת המפרגנת, כמו גם האהבה בה עטפו אותו משפחתו, ידידיו ומוקיריו הרבים, מקווין כשל במבחן ההישרדות. נואש ואבוד הוא שב אל הארון וב- 11.2.2010 תלה את עצמו בארון הבגדים של דירתו בלונדון, היום שאמור היה להיות אחד החגיגיים והמשמחים בחייו הפך ליום אבל כבד. זה היה היום בו התכונן להשיק בניו – יורק את McQ, הקו היצירתי השני שלו, וימים ספורים לפני שאמור היה להציג את אוסף הקוטור בשבוע האופנה בפריז. הידיעה המרעישה פשטה כמו להבה בשדה קוצים, והלמה בעולם האופנה שביכה את מותו של אחד מגאוני המעצבים החשובים שעולם האופנה ידע מעודו. אני זוכרת הייטב את הרגע בו אנה ווינטור יצאה לפתע מתצוגת אופנה בניו-יורק, עוד לפני שהתחילה ורק מאוחר יותר התברר מדוע. השמועה פרשה כנפיה ברחבי העולם והעיבה על אווירת התצוגות שהתקיימו בניו-יורק ועל כל התצוגות שהתקיימו, לאחר מכן בלונדון, מילנו ופריז.

צילומים מאוסף SAVAGE BEAUTY ב-V&A מוזיאון בלונדון ובמטרופוליטן בניו-יורק וצילומים של מקווין לאחר תצוגות נעה ארבר

ויווה, ויוויאן ווסטווד, בימוי LORNA TUCKER

מוכתרת בתואר "דיים ויוויאן ווסטווד", שהוענק לה על ידי מלכת בריטניה, "המלכה ויוויאן" הינה הוותיקה ברשימת המעצבים והכי פוליטית מבין כולם. ווסטווד הינה מלכה אמיתית, מי שהובילה את הזרם הרדיקאלי בממלכת האופנה. היא נחשבת לאחת מהמעצבים החשובים בעולם, בריון יצירתי ופוליטיקאית במהותה שהצליחה, כאישה וכמעצבת, לפרוץ את חומת הגברים השולטים בעולם יצירתי זה ולהיכלל ברשימה המצומצמת של גדולי פנתיאון האופנה. ווסטווד וידידה מלקולם מקלארן הובילו את מהפכת הפאנק תת-תרבות שפרחה בקינגס רוד בלונדון של שנות ה-70 במאה הקודמת. העשור בו פתחו את הבוטיק LET IT ROC - ששמו הומר ל- TOO FAST TO LIVE , TOO YOUNG TO DIE - שמות שתאמו לדעותיהם החברתיות והפוליטויות. בוטיק מהפכני שהפך אתר עליה לרגל, הקן של תנועת המורדים הצעירים אותו הובילה ווסטווד בשיטותיה הקוטביות, בחיציה ובמאבקיה בעוול, בעוון ובשיטות החינוך המיושנות. בסגנונה התיאטרלי הומוריסטי וכחונכת האוונגארד הלונדוני, ווסטווד, ממרום גילה, לא מגלה גם היום שמץ של ניסיון להתפייסות עם הזרם הכללי. בדעתנותה המהפכנית היא ממשיכה, לחתור ולסתור מוסכמות בתחומי התרבות והאמנות על גווניהן השונים. כמנחה וכמנטורית באקדמיות לאופנה נוצר קשר רומנטי בינה לבין אחד מתלמידיה, אנדראס קרונת'אלר, סטודנט באקדמיה אוסטרית לאופנה, הצעיר ממנה בשנים רבות, שהפך לבעלה ושותפה לעסקים . כיום, בגיל 77 ווסטווד עדיין שובבה, נמרצת ודעתנית, רוכבת על אופניים ברחובות לונדון, משתתפת ומצטלמת כדוגמנית לעיצובים שלה ושל בעלה, לו היא מורישה את שרביט העיצוב של מותגה. האמנם ווסטווד עתירת ההערכה והדיפלומות, דמות רבגונית ואקסטרווגנטית, משכילה ופעילה, תאבת תרבות ואמנות שזכתה 3 פעמים בתואר מעצבת השנה מטעם מועצת מעצבי האופנה הבריטיים מתכוונת לתלות את המספריים ? האמנם דמות כמותה, שעיצוביה מוצגים במוזיאונים ברחבי העולם והוכתרה, כבר בשנת 1989, על ידי ג'ון פיירצ'יילד, מי שהיה, אז, עורך WWD (וומנס וור דיילי), כאחת מששת המעצבים הכי משפיעים, תוכל להשקיף על עולם האופנה מהצד? את כתריה איש לא יקח ממנה גם אם קרונת'אלר בעלה יירש את כיסאה.

צילומים: יח"צ, ויוויאן ווסטווד ואנדראס קרונת'אלר- קולקצצית חורף 2018-2019

הבשורה על פי אנדרה לאון טאלי – בימוי KATE NOVACK

אינני חושבת שישנה פיגורה בולטת יותר בעולם האופנה מאשר אנדרה לאון טאלי, ואמנם טאלי הוא איש ענק, במלא מובנה של המילה. אלא שמלבד ממדי גופו יוצאי הדופן: גובה 2 מטרים פחות 2 סמ' ובמשקל שלא מדברים עליו מאחר וניתן למדוד אותו במאזני מטען בלבד. אך כזה הוא טאלי ואין זה פלא שאין בעולם חנויות בהן מצויים בגדים הולמים למידותיו. מזלו שיש לו ידידים רבים בין מעצבי האופנה בבירות אופנה שונות שדואגים למלתחתו ושמחים לעצב ולתפור לו בגדים בהנחייתו. אך לא בגלל זה בלבד רשומים מספריהם של מעצבים רבים בפנקס הכתובות שלו, טאלי שתול עמוק בעולם האופנה כולם מכירים אותו והוא מכיר את כולם, כולם חברים שלו והוא חבר של כולם. אינני מטילה ספק בשיקול דעתו מה ללבוש ומה מתאים לו, מאחר וטאלי מוכר באנינות טעמו ואין לו בעיה ללבוש את המחלצות הכי מפוארות, נועזות ויקרות בהן ובעשייה המעניינת שלו הוא כפי הניראה גם מתנחם. טאלי מרבה ללבוש גלימות רחבות ומסוגננות בטוב טעם, שכמיות, כפתנים, גלביות וחלוקי קימונו, פריטי לבוש מעוצבים מבדים יקרים ומרהיבים ומעילי פרווה אמיתית, ענקיים ומותאמים למידותיו. הוא אוהב כפפות, כובעים ועדיים גדולים, את הנעליים במידותיו מעצב לו מנולו בלניק ורשימה ארוכה של בגדי מעצבים ובתי אופנה מתאכסנים בארונות הבגדים שלו, ביניהם, בגדים של שאנל וקארל לגרפלד, מארק ג'יקובס, ולנטינו ורבים אחרים ששמחים למצוא לעיצוביהם משכן במלתחותיו היוקרתית שהן רבות, רבות מאוד. את טעמו ואנינותו רכש משתי נשים, החשובות בחייו, הראשונה סבתו בני דייויס, שגידלה וחינכה אותו. היא אמנם עסקה בעבודות ניקיון אך ממנה רכש את החוש לאסתטיקה ואת ההערכה ליוקרה.. הדמות השנייה בחייו, עליה יסופר בהמשך, הייתה דיאנה וורילנד.

צילום: JONATHAN BECKER, צילום מתוך ראיון מרתק עם טאלי ב-VOUG

את מסלולו בעולם האופנה התחיל הרבה לפני שחשב בכלל שזו משאת נפשו ושזו תהיה קריירת חייו. הוא התכוון לעסוק בהוראה וגם למד, לתואר ראשון ושני BA ו-MA , ספרות צרפתית. בסופו של מסע הגיע לעולם האופנה ושקע בו. את מגזין "ווג" גילה לראשונה בספרייה המקומית של העיירה בה הוא התגורר, ולא ידע, אז, שבהמשך יהפוך למרכז חייו. את הקריירה שלו החל במגזין "אינטרוויו" שהפיק אנדי וורהול ובמהלך עבודתו הוזמן לסייע לדייאנה ורילנד להציב תערוכה במוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק. זו הייתה התחלת ההכרות שלו עם עולם האופנה שגם הפכה את ורילנד לאישה השנייה החשובה לו בחייו. מהמגזין של וורהול עבר לעבוד במגזין היוקרתי WWD וב"ניו-יורק טיימס" ובסופו של המסע בין כוכבי העיתונים נחת ביוקרתי מכולם, הווג האמריקאי. הוא עבר מתחום אחד לתחום אחר עד אשר מונה למנהל האמנותי של המגזין. משם הדרך לתצוגות האופנה בפריז הייתה מובנת מאליה וטאלי הקפיד להיות נוכח בהן. הוא היה העיתונאי כהה העור הראשון שנוכח בתצוגות וגם זה שעודד את מעצבי האופנה המובילים להעסיק דוגמניות ממוצא אפריקאי אמריקאי בתצוגותיהם. בהמשך פרש ושב אל הווג , בין לבין ערך את אופנת המגזין "נומרו רוסיה" החל משנת -2017 התמקד בתכנית רדיו אישית העוסקת בנושאי אופנה. במרבית חייו הבוגרים חי טאלי את חוויות עולם האופנה, דרך שהחלה בחיים צנועים בעיירה ספוגת גזענות (סבתו, הוא מספר, לא הרשתה לאדם לבן לחצות את סף ביתם) והובילה אותו, בחסות רוחו הנחרצת והשאפתנית לשלבים הגבוהים והמוערכים של עולם האופנה. כיום הוא אחד העורכים ומבקרי האופנה, אוצר וסופר הבולטים והמשפיעים, סופר ואוצר, אחד שמבין ושעולם האופנה אוהב ומעריך אותו. מעצבים כמהים לשמוע את חוות דעתו והוא, טובה או רעה, נוהג לתת אותה בנחרצות. תכונה אחת שלו עומדת בעוכרי כל מי שיושב מאחוריו או מצדדיו בתצוגות האופנה. בגלל ממדי גופו טאלי עשוי לחסום את הנוף ואת מסלול האופנה. בדרך כלל אנשי יחסי הציבור של בתי האופנה משתדלים ומתחשבים במוזמנים, אך עד כמה רחוק מאנה ווינטור אפשר להושיב אותו? היא הרי הבוסית שלו, העורכת האיקונית הכי נחשבת כיום בתחום ומי שהמושב הטוב ביותר, באמצע השורה הראשונה, שמור עבורה. למרות ששנים ארוכות הוא עבד ונתמך על ידה וכוחה העצום, לא דבק בו ולו שמץ מאופיה. בניגוד לווינטור, עליה נכתב ב"בסט סלר", "השטן לובשל פרדה", טאלי הינו דמות שונה מאוד מהפרימדונה, הן באופיו והן במהותו. טאלי הוא איש ישר, ונאמן לעצמו ודעותיו שלא יחסוך את האמת מידידדיו הקרובים. דמות מרתקת, איש רעים, נעים הליכות ואיש שיחה מעניין. אהבתי לפגוש ולשוחח איתו בתצוגות האופנה שעוסקת, אולי, רק במעטפת אך סיפורו של טאלי, כפי שגם נחשף בסרט, נוגע במחוזות עמוקים ומשמעותיים הרבה יותר.

אנה וינטור וטאלי מתוך אתר PINTEREST.

כשהיינו צעירים, אנדראה טאלי ואנכי, נעה ארבר בתצוגות בפריז