"ז'ה טם רונית אלקבץ" - סיפור אהבה ופרידה / נעה ארבר, כתבת אופנה
תערוכות רבות ומעניינות התקיימו במוזיאון העיצוב בחולון אך התערוכה המתקיימת בימים אלה במוזיאון, שעוסקת בסיפור אהבותיה הגדולות של רונית אלקבץ, שונה מכולן.
הוגי התערוכה לא התכוונו להציב תערוכת הנצחה וגם לא תערוכה רטרוספקטיבית אלא להציג רבדים שונים באישיותה של רונית, תכונות וכישורים שהתקבצו ונארגו בדמותה המיוחדת במהלך חייה הקצרים. קצרים מדי.

רונית בסרט "ולקחת אישה" 2004 בבימוי רונית ושלומי אלקבץ

רעיון התערוכה החל בארון הבגדים המטופח שהשאירה רונית לאחר מותה ובשיח שעלה בין מקורביה היוצרים והאמנים שטפח לרב שיח שדן ברבגוניות אישיותה של רונית. השיח הוביל להעמדתה של תערוכה עתירת רבדים, רחבת ידיים ואופקים שבמרכזה, לכאורה, ארון הבגדים של רונית. במציאות זו תערוכה מקיפה, שבנוסף לאוסף הנדיר של בגדים; בגדיה האישים של רונית ובגדי הבמה, מחלצות ואביזרים, היא מכילה גם חפצים, כתבים, מסמכים וצילומים אישיים, סרטונים אמנותיים, מוזיקה וקולות מרעידים ומרגשים - דברים שנראים ודברים שנשמעים, בוקעים ומהדהדים במרחבי המוזיאון. כל מה שהיה קשור לחייה היומיומיים הפך, בתערוכה, לפרקים בחייה הסוערים; אספקלריה מוזיאונית לתוכנם המרתק ואישיותה הנאצלת. ז'ה טם רונית אלקבץ הינה תערוכה חריגה במהותה ובמוצגיה, מהם ניתן ללמוד על הביוגרפיה של רונית על האהבה הדו סטרית בחייה, האהבה לקולנוע, לסביבה, לחברה ולאדם אך גם האהבה שחובקת אותה וסוגדת למורשת התרבות שצוותה לחיים.

הוגי התערוכה ויוזמיה לא יכלו לחשוב על פינה חמה ומנחמת יותר לאכסן בה את תולדותיה של רונית מאשר במוזיאון, מקום שידע להעריך את האוצר שנתרם לו ויאפשר לציבור הרחב ללמוד ולהנות ממנו. שלומי אלקבץ, אחיה של רונית, במאי והמנהל האמנותי של התערוכה, אך בעיקר חברה הקרוב, יצר את קונספט התערוכה ואת עיצוב החלל וגם יצר עבודות וידאו אמנותיות שעוקבות אחר נתיב חייה של רונית. אבנר ישר, בעלה הארכיטקט, לקח חלק בעיצוב חלל המוזיאון והנחיל ניחוח משפחתי אינטימי לאווירה השורה על התערוכה. שלומי ואבנר, שתי דמויות יצירתיות כל אחת בתחומה, בחרו במוזיאון חולון כבמה הנכונה ביותר להציג את התערוכה, שלאחר שתסגר תצא למסע מוזיאונים בחו'ל, במקומות שהכירו והעריכו את רונית ואת כישורה האמנותיים. עם סיום המסע תשוב התערוכה לאכסניה קבועה בארכיון המוזיאון. אוצרת התערוכה, יערה קידר, אוצרת מוכשרת, היסטוריונית, חוקרת ומרצה בתחומי אופנה, באוניברסיטת NYU בניו-יורק, התמודדה בהגינות מופלגת, ברגישות ואתיקה מופלאה עם המטענים הפיזיים והרגשיים ועם המקומות הכי אינטימיים לרונית

בנוסף להוגים וליוזמים השתתפו בהקמתה של התערוכה קבוצה של אמנים, מתחומי יצירה שונים, שכללה את ויקטור בלאיש האחראי על פיסול האופנה בתערוכה בנוסף למעצבים מוכרים כמו גדעון אוברזון, יניב פרסי, רונן לוין והאמן דוד עדיקא, שחקרו והיו מעורבים בשחזור ואימות מוצגי התערוכה ועם רעיונות שרונית הגתה, כמו גם איציק כהן מעצב פס הקול המורכב והמרגש ודמויות נוספות, שהתגייסו ותרמו מכישוריהם להפקה המקורית והמעשירה של התערוכה. הפקה שדומה לה לא מוכרת בתערוכות או מיצגי אופנה אחרים ושבניגוד להם, התערוכה על רונית אלקבץ מקיפה את כל תחומי ההתעניינות והעיסוקים שלה; החל בקולנוע, משחק ובימוי, תיאטרון, מוזיקה, לבוש ואמנות חזותית. היא שחקה במספר לא מבוטל של סרטים שאת חלקם גם בימה וכאלה שהיא ואחיה שלומי ביימו. בכל סרט הייתה מעורבת ותורמת מסגנונה וטעמה האישיים עם דגש מיוחד על עיצוב בכלל ופריטי הלבוש בפרט. היא אהבה את שיתופי הפעולה עם אמנים מתחומים שונים כמו האמן ג'ורג' דדון בסרט "ציון" ועם מעצבי אופנה עילית ביניהם, אלבר אלבז וקריסטיאן לקרואה. בחלוקת פרס אופיר זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט "גט", כויוויאן אמסלם הבלתי נשכחת. בעלותה לקבל את הפרס נקרעה החצאית שעיצב לה אלבר אלבז. רונית לא התבלבלה ובאצילותה המוכרת אספה את שולי המקבצות ועלתה במדרגות כאילו דבר לא קרה. הדגם הקרוע מוצג בתערוכה על דחליל מרחף. שלש פעמים זכתה בפרס אופיר על תפקידיה כשחקנית הטובה ביותר, כמו גם בהערכות ופרסים נוספים, כאן ובחו'ל, שהסבו אותה לדמות קולנוע בינלאומית.

דגמים לתפקידיה השונים של רונית, הדגם משמאל בתהליך תפירה. צילומים שי בן אפרים

את ז'ה טם רונית אלקבץ ניתן היה להכתיר במבחר שונה של כותרות, "ארון בגדים", מן הסתם, עשוי היה להיות כותרת מתאימה אלא שלא רק הבגדים אלא גם התכולה המגוונת, שהייתה מצוייה בחדריה האחרים, כמו אלמנטים דקורטיביים, ריהוטים ישנים, ספרים שאהבה ואספה, ועוד ועוד חפצים שונים שמספקים תמונה ברורה, רחבה ועמוקה על אישיותה הרב גוונית. ואכן, רונית זכתה לתערוכה שקופה ומשקפת שבבסיסה אינה עוסקת בארון בגדים לשמו או באביזרי אופנה שהיו מרכיב דומיננטי בחייה, אלא, ובהשאלה, בארון חיים יצירתי, שופע בתכנים תרבותיים, אמנותיים ואינטלקטואליים. דברים השזורים במוצגי התערוכה היפהפיה והעצובה וחושפים בפני המבקרים, את עולמה המלא והטעון של אישיות ברוכת כישורים, עשייה וחשיבה קוהרנטית ובמודעות חברתית ופוליטית עמוקה. עשוי להישמע מושלם, אילו רק רונית הייתה נוכחת ומשלימה את התמונה האידיאלית. ואמנם, לרגע, הדמיון מתעתע ופולש למחוזות הזויים ומדמה שהנה היא מופיעה ומצטרפת ל"חגיגה", יורדת מהמסכים הפזורים בחללי המוזיאון, עליהם מוקרנות תמונות מחייה ופעילותה, נוטשת את הפינות המאובזרות בחפצים ורהיטים שאהבה, את ה"לונגשז", עליו הניחה את פריטי הלבוש שזה עתה פשטה, ואם נמתין נזכה לראות אותה סוגרת את הספר המונח על ברכיה או תתרומם משולחן הכתיבה העתיק והעמוס בספרים שאהבה. אכן תמונה שיכלה להיות אמיתית כמו סיפור חייה המרתקים ומסקרנים, מאין סיאנס סוריאליסטי שלרגע מעורר תחושה שהמציאות איננה הגיונית ולא יתכן שסיפור חיים כמו של רונית ייסתיים בטרם עת, ואולי אם נפנה את ראשנו, נגלה שהנה היא מופיעה בכל הדר דמותה הדרמטית.

מתערוכה כזו קשה להיפרד ולא רק בגלל התוגה שאופפת אותה והדרך בה נפרדת אגדה מהעולם והיא בת 51 בלבד, אלא בגלל הסגולה הטבועה בה ומהפנטת את כל מי שנחשף ונקשר לסיפור חייה, לסרטים ולתפקידים שמילאה ולמאות הממצאים השונים שמוצגים בתערוכה. ואכן חזרתי לתערוכה על מנת לחוות את מה שהחסרתי, שבתי לקרוא את כל הכיתובים ולבחון את המוצגים שחלפתי על פניהם בביקור הראשון. חשתי תשוקה בלתי מוגדרת לשוב ולעקוב אחר הדברים שרונית התמכרה אליהם. לגלות את תכונותיה וכישוריה הדרמטיים, לשוב ולשמוע את קולה כפי שנשמע בסרטים שהשתתפה וביימה, לראות את הבעות הפנים העמוקות והמבטים החודרים והעצובים שחלפו ממסך וידאו אחד לאחר. אך יותר מכל ניסיתי לפענח את טיבן של ההתנהלות והסקרנות שעיצבו דמות שונה ומעניינת הנחשבת לאחת האמניות הגדולות והדגולות שהטביעה את חותמה על התרבות המקומית. תרבות? לעתים עשוייה להיות מונח מליצי, אולי מיותר שקיים לעתים בתרבות המקומית. זו שקלפיה נטרפים ואין לה חלק בתרבות אליה רונית הייתה מחוברת בכל נימי אישיותה הטעונה באנרגיות חיוביות ובמידה לא מועטה של אומץ. רונית לא התהדרה במילים יפות לשמן, היא הייתה ותישאר מודל לשליחות חברתית, גיבורת תרבות ישראלית ובינלאומית שהתנהלותה מלווה בכישורים אמנותיים ובמודעות חברתית ופוליטית מוצקה. היא לא הפרידה בין זהויות ומגדרים ולחמה, בדרכה הנחרצת, לאיזון פערים, קירוב בין מגדרים ובין פריפריות רחוקות ונחשלות למרכזיות. כלוחמת חברתית היא נבחרה להיות נשיאת "אחותי"- תנועה חברתית פמיניסטית המושתת על עקרונות הפמיניזם המזרחי ופועלת להידוק סולידריות חברתית ותרבותית עם נשים ממגזרים חברתיים וכלכליים מוחלשים.

"ז'ה טם רונית אלקבץ" היא אחת מהתערוכות החשובות שהתקיימו במוזיאון העיצוב בחולון. בניגוד לתערוכות מופלאות בנושאי אופנה ולבוש שמתקיימות ברחבי העולם, התערוכה הזו מתעדת את מסעות חייה ומסלוליה היצירתיים, הרגשיים והאינטימיים של רונית. דמות נושאת חזון, שעמלה האמנותי, דעותיה, האסתטיקה המולדת והאינטליגנציה הרגשית שמלווה את אישיותה נחשפים לציבור רחב.

באווירה אפלולית של המוזיאון עם אלומות אור ממוקדות על האובייקטים המוצגים נוצרות תמונות שמעידות על ניגודים שבין קדרות לזוהר, שמחה ועצב שליוו ורקמו את מסלולי חייה האישיים והיצירתיים. הבגדים אמנם מוצגים על בובות ודחלילים אך הם נראים אנושיים, כל תנועה, הארה או משב אוויר מפיחים בהם רוח חיים שמלמדת על נתוניה הערכיים של רונית, על הכישורים, טעמה וסגנונה האישי. האוסף העשיר והשמור בקפידה, כמו גם האווירה והתפאורה המרתקות, מעוררים מחשבות דמיוניות שפולשות למחוזות הזויים אך גם מעוררות שאלות: האמנם רונית שאספה ואצרה כל בגד וכל אביזר שהיה שותף לחייה האישיים והתרבותיים, היא זו שתכננה לעצמה מצבה מפוארת כמו זו? שאלות ותהיות שמעצימות את היופי והתוגה שהתערוכה משרה, ומה שמעניק לה את אותו נופך מיסתורי שמזוהה עם דמותה. ואולי, המסלול שהוקם במרכז האולם העליון הוא דו סמלי ואמור לרמוז על פסגות ומורדות בחיים בכלל ובחייה של רונית בפרט: המסלול המטפס, לכאורה, אל ההצלחה והזוהר ובהשאלה גם אל דמויות ערטילאיות שמרחפות בתערוכה ומצטרפות לרונית כמלאכים המרחפים אי שם בספירה לא ידועה. ושמא המדרון שמנגד מעיד על סוף, קיצה של תקופה יפה מאושרת ומעושרת שחוותה בחייה.

"התערוכה מהווה הזדמנות נפלאה לשוב ולאמץ את משמעותו של המוזיאון כפי שהוגדר בתקופה היוונית הקדומה כהיכל המוזות או האמנויות. דמותה של רונית אלקבץ, כפי שהיא משתקפת בתערוכה היא הרבה יותר ממקור השראה - היא מקור של כוח ושל עוצמה. זו הפעם הראשונה שאנו עוסקים בעיצוב מנקודת מבטו של המשתמש, זה הלובש את הבגד וטוען אותו במשמעויות", אמרה בפתיחת התערוכה מיה דבש. "התערוכה היא מתנתה המופלאה של רונית, היא למעשה זו שהשאירה לנו את כל המרכיבים שאיפשרו לנו לבנות תערוכה כל כך אוטנטית ואינטימית, היה נחוץ רק לחבר פריט לפריט על מנת ליצור את הקסם שאפיין אותה עצמה", אמר אבנר ישר.

"נפגשתי עם אוספים רבים ושונים, אמרה יערה קידר, אך המפגש עם ארון הבגדים של רונית היה מרגש במיוחד. התפעלתי מההתייחסות שלה לבגד, מהאופן, ההקפדה והרגישות בהם טיפלה בכל פריט ופריט כאילו הייתה בו נשמה, ואכן, לא אחת רונית נהגה לדבר על נשמתו של הבגד". מה שאיפשר לקיים את התערוכה היא האדיקות, ההקפדה וההתמסרות בהן אספה רונית, במהלך 30 שנה, את כל מה שצריך להיות מוצג בתערוכה אודותיה, היא אצרה והשלימה ארכיון מורכב מכל הדברים שיש להם משמעות עבורה. בנוסף היא זו שהכינה, שמרה בדקדקנות מופלאה וסגדה לכל פריטי הלבוש והאביזרים שבחרה ואת רובם גם תכננה בעצמה. היא אהבה אופנה והבינה באופנה, בחומרים ובעשייה נכונה ומשוכללת ועבדה עם מעצבים ואמנים בארץ וחו'ל. היא הייתה דוגמנית בצעירותה ולא היה בגד שבחרה או עוצב בשבילה שלא מורגשת בו טביעת עינה וידה.

מי שמצפה לצפות באירוע ויזואלי העוסק בבגדים ובאסתטיקה אישית, של דמות מסויימת, יופתע להחשף למופע רציני שמקיף את מסלול חייה של רונית אלקבץ, מסע שמכיל נרטיבים חברתיים ופוליטיים וגם משקף תכונות ומסרים אנושיים שהיו טבועים בדמותה. תערוכה שמעוררת שאלות הנוגעות לאישיותה ומהותה של רונית כאדם וכאמן. עצם השאלה 'מי את רונית אלקבץ' מאלצת לתת תשובות והיא אכן מציבה אותן בבירור וגם מצניעה ניואנסים של דמות רבגוונית, מרוחקת וגם מוחצנת, רגישה ודרמטית. דברים אותם ניתן להבחין באופיים הקוטבי של המוצגים בתערוכה כמו גם בשפת הגוף של רונית ובכל הבעה או מבט של מי ששיחקה ואולי יותר מכך, סיגלה לעצמה וחיה, בכל הווייתה, את תפקידיה השונים. כאמור התערוכה לא נהגתה כמיתוס ולא הוצבה כמונומנט הנצחה, אלא כארכיון היסטורי לאוצרות האינטלקטואלים, התרבותיים והאמנותיים של רונית אלקבץ כאדם וכיוצרת, שחקנית, בימאית וכמקור השראה עצמתי.

רונית הייתה טיפוס נתינתי וגם ורבאלי, היא הטיבה להתבטא וגם אהבה לעשות זאת, אך מה שאפיין אותה במיוחד היא הבנת האדם ומשמעות המונח 'להיות אדם', רונית הייתה אדם", סיכם שלומי אלקבץ.