גוף פוגש בגד / נעה ארבר

דגלים אדומים כבר מזמן לא מתנוססים בחג הפועלים בחוצות הערים. גם ניו-יורק לא חגגה את "הראשון למאי" במצעדים ובהפגנות אלא בערב גאלה מפואר המיועד לאצולת הממון, ידוענים, שחקנים ומעצבים. העשירון העליון בא לראות ולהיראות על השטיחים האדומים, שנפרשו במבואת מוזיאון המטרופוליטן לאמנות –MET שבניו-יורק, לכבוד האירוע שמתקיים מדי שנה, ביום שני הראשון לחודש מאי. השנה הצטלב האירוע עם יום חגם של פועלי העולם. לקראת האירוע, שנחשב ל"אוסקר של החוף המזרחי" או "הערב הגדול של ניו-יורק", פתחו ידועני החברה הגבוהה ועשיריה את כיסיהם העמוקים ותרמו כ-12 מיליון דולר במטרה להאדיר את משאבי ההון של המוזיאון, המיועדים לקיומן של תערוכות, הוצאות לאור ופיתוח מכון האופנה. במקביל לערב הגאלה הזוהר מושקת תערוכה שנתית, אחת החשובות, המפוארות, המושקעות והמעניינות שמתקיימות בעולם האופנה, המוקדשת מדי שנה לנושא אחר. השנה, בשיתוף פעולה עם האוצר הראשי של המוזיאון, הוקדשה התערוכה לעיצוביה של ריי קוואקובו, הכוהנת הגדולה של האופנה הרדיקאלית, מייסדת ומעצבת בית האופנה הקונספטואלי היפני - "קום דה גרסון" – "בדומה לנערים", בתרגום מצרפתית.

צילום פאולו רוברסי "גוף פוגש בגד" 1997

ART OF THE IN BETWEEN הוא נוסח אניגטמי שבחרה קוואקובו ככותרת לתערוכה, נוסח המתייחס לתכנים שונים ולהגדרות שעוסקות ב"אמנות של הבין לבין", בדברים שאינם בהכרח ברורים, שמציבים מכשולים ומעוררים התלבטויות הנוגעות לשיח הבלתי נגמר היכן ומתי נחשבת האופנה כאחד מתחומי האמנות. הכותרת שקוואקובו בחרה מתייחסת, אולי, לעולמה המורכב והמסתורי, ומשקפת את האנרגיות הנסחטות ממנה כדי לדלג בין עולמה היצירתי לעולמה האידיאולוגי, את האנטי ממסדיות שמאפיינת את התנהלותה וההתמסרות הכפייתית לטישטוש הגבולות שבין בגד לגוף. העיסוק בכל הדברים האלה מסביר את דענותה הקוטבית, אופייה, אמנותה ודמותה החידתיים, אך במיוחד את אופיים הרדיקאלי של עיצוביה שאינם בהכרח מובנים לכל אחד. בתערוכה מוצגים כ-140 דגמים, מתוך רבים אחרים אותם יצרה במהלך ארבעת העשורים האחרונים. ממובנה המעורפל של כותרת התערוכה ניתן להבין שקוואקובו מתלבטת לאיזה קטגוריה שייכות עבודותיה - האם הן שייכות לתחום האופנה או שמא לתחום האמנות. אלא שעל שאלה קריטית זו אין לה תשובה נחרצת אך היא מספיק ריאלית להבין שעם עיצובים כאלה, אמנותיים, דרמטיים ורדיקאליים לא ניתן לנהל עסק רווחי. מציאות שמובילה אותה לפתח, במקביל לעיצוביה הגרנדיוזיים, סדרות ממותנות ומסחריות יותר. הדגמים האמנותיים שהוצבו בחללי המוזיאון משקפים את רבגוניות הנושאים שקוואקובו מתייחסת אליהם ובעיקר נושאים שהמשמעות שלהם מנוגדת כמו; אז ועכשיו, גבוה ונמוך, נוכחות והיעדרות, אופנה ואנטי אופנה, נושא ונשוא; נושאים של התפלספות הדנים באופיים המהפכני והמהופך של עיצוביה ובגישתה הייחודית לעיצוב בכלל ולאופנה בפרט.

החל משנת 1969- השנה בה הקימה את קום דה גרסון ועד היום, נחשף אופייה המרדני של קוואקובו שממשיכה להצית את השיח הפילוסופי על אופנה ואמנות. תשובה נחרצת נתן מוזיאון המטרופוליטן שבחר בה, ורק בה, כיוצרת האולטימטיבית להציג את עבודותיה במוזיאון גם כאשר שוררים חילוקי דעות על האג'נדות וההגדרות שלה וייתכן שדווקא בגלל זה. ואמנם קוואקובו הינה דמות רדיקאלית גדולה מכל ההגדרות והתארים שחולקים לה, יוצרת השקועה בכל הווייתה בחזונה היצירתי, שאינה מפרידה בין בגד לבין החלל בו הוא מוצג, בינו לבין הכסא, השולחן או כל תפאורה אחרת שאמורה להשלים את החזון הויזואלי שלה. היא זו שהוגה את כל הרעיונות, מגבשת ומבצעת את כל עיצוביה וגם חורשת בשדות האתרים הייחודיים, שכוחים וחריגים, שעל מסלולם היא בוחרת להציג את עיצוביה ולהאדיר באמצעותם את העוצמה של עיצוביה שכל מי שחושיו רציונאליים לא בהכרח יוכל להכיל. קוואקובו נמנית ברשימת 11 המעצבים הרדיקאליים, לצידם של יוז'י יממטו, איסיי מייאקה, אזדין אלייה, ויוויאן ווסטווד, הוסיין שלאייאן, אלכסנדר מקווין ואחרים, עליהם כתבה, בספרה "אופנה רדיקאלית", קלייר ווילקוקס מי שהייתה אוצרת במדור הטקסטיל והאופנה במוזיאון V&A (ויקטוריה ואלברט) בלונדון. אלא שגם ברשימה זו קוואקובו בולטת בשונותה כמעצבת יחידה שצפונות מחשבותיה ודמיונה עלומים וחידתיים, מי שמשכילה, מדי עונה, להפתיע ברעיונות נדירים, בהפקות מושלמות ששום דבר בין הדגמים והתכנים שהגתה עשוי להיות שאול ממציאות כל שהיא, אלא מדמיונה הסוער בלבד. יחד עם זאת קוואקובו איננה תלושה מעולם האופנה, עולם שקוף ומוכר אליו היא מתייחסת בהסתייגות ובביקורת נוקבת תוך שהיא משכילה לזרום איתו אך גם להתרחק ממנו. להדוף טרנדים מתאדים ולעצב דגמים שלא דומים לפריטים שמוצגים באוספים אחרים או מצויים במלתחות קונבנציונאליות. בשפתה היצירתית השנונה והמחאתית מצליחה קוואקובו לחבר פיסות בד אחת לאחרת, גם אם אין קשר חזותי ביניהן, להכפיל ולשלש את כנפות הבגדים ואת השרוולים, לשנות את צלליות הבגדים ולהעצים את הנפחים גם אם הם אינם מיועדים לענקים.

בתחילת דרכה, על מסלולי האופנה האירופאיים, הביאה קוואקובו לעיצוביה מעט ממורשת הלבוש היפנית אך מהר מאוד השתחררה מהנטייה הטבעית ופיתחה שפת עיצוב אישית, זרה לשיח שהתנהל או מתנהל כיום בסדנאות המעצבים האחרים. בעונות האחרונות ובמיוחד בקולקציה האחרונה שעיצבה לסתיו/חורף 2017-18 החלה להשתמש בחומרים לא ארוגים שנראים כמו בדים ממוחזרים שאינם שייכים לתחום האופנה, בדים דמויי לבד עבים, דחוסים ומחוספסים שהשוו לצללית הדוגמניות חזות של פסלים מגושמים שנעו על המסלול לצליליה של מוזיקה מונוטונית, רעשים ומהלומות שליוו את הכוריאוגרפיה של התצוגה. למרות שעיצוביה של קוואקובו מוצגים על גוף אנושי קשה לדמיין מי היה או יהיה מוכן ללבוש עיצובים כמו אלה או כיסויי ראש שעוצבו (על ידי Julian d'Ys) מצמר פלדה המיועד לרחיצת סירי בישול. בחזונה החד ודעתנותה הכפייתית, שאינם מזוהים עם שררת הטרנדים הנדושים, עבודותיה של קואקובו תמיד ייראו רדיקאלים יותר מכל מה שמוצג או הוצג אי פעם. ואכן אין זה מפתיע שהאג'נדה הרדיקאלית של קוואקובו איפשרה לה לחצות את הקווים האדומים של מוזיאון המטרופוליטן, שלא נוהג להציג תערוכות של מעצבים בעודם בחיים. יוצא מכלל זה היה איב סאן לורן שתערוכה של עיצוביו הוצגה במוזיאון בשנת 1983 ולאחר 34 שנים נבחרה קוואקובו כיוצרת הבלעדית שעבודותיה ראויות לבמת המוזיאון. דגמים שמיועדים לאספני אמנות לאוספי מוזיאונים או לבעלי תעוזה בודדים שמבינים ומעריכים את החשיבה, את כישורי ההמצאה והערך המוסף של הדגמים שאינם בהכרח בגדים, אך חשוב להם שיהיו להם כאלה גם אם בסופו של דבר לא ילבשו אותם.

פאלו רוברסי אוסף "המכשפה הכחולה" קיץ 1016

המסע שלי לעולמה היצירתי של ריי קוואקובו החל בתצוגה הראשונה שהציגה בפריז בשנת 1981. עד אז לא שמעתי ולא ידעתי דבר אודותיה, אך השם הזר והחדש, שהופיע ברשימת התצוגות, ריתק את דמיוני. סיקרן אותי לראות סגנון עיצוב של מעצבת שבאה מ"העולם החיצון" - מיבשת אחרת, ממקום ומתרבות שונים, שמעיזה להתמודד על מסלוליה הגבוהים של פריז. לאחר הצגת הקולקציה היה לי ברור שעל התצוגות של קוואקובו, אסור לדלג. ואכן התמדתי לפקוד אותן כמו גם את התצוגות של עמיתיה, המעצבים היפנים המהפכניים, ואפילו העזתי לבקש לראיין אותה. יחסי הציבור של קום דה גרסון שמרו על קוואקובו כמו על פיטם של אתרוג ותקופה ארוכה הבקשה נדחתה, בטענה שקוואקובו נמנעת מראיונות וגם אינה דוברת שפה אחרת אלא יפנית בלבד. איני יודעת כיצד ומדוע, אולי בגלל שלא הייתי מוכנה לקבל את הסרוב כתשובה ואולי בגלל החוצפה והנחישות, אך זכיתי, בסופם של ה"נידנודים", להפיל את המחסומים ולפגוש את קוואקובו לשיחה שהתקיימה במשרדי קום דה גרסון בפריז. מבחינתי המפגש איתה היה הישג משמעותי, שלא יישכח, בקריירה העיתונאית שלי.

קוואקובו הייתה אחת ממובילי הפלישה היפנית אל מסלולי האופנה בפריז, לצדם של קנזו טקאדה, איסיי מייאקה ויוז'י יממוטו, שחנכו פרק חדש בתולדות האופנה שהייתה בשלה לקלוט את הגישות וההבנות המהפכניות של אסכולת העיצוב היפני. ואכן המפגש הנדיר בין מזרח ומערב הביא סטנדרטים לא מוכרים לתרבות הלבוש והיופי האירופאים שהדפו את גלי העיצוב הקיימים ופינו מקום לחשיבה שונה, אסתטיקה, צבעוניות וצלליות אחרות. הצבעוניות והשילובים הקודרים, הגזרות האמנותיות והחומרים המקוריים, שאפיינו את העיצובים היפנים, עודדו שיח יצירתי חדש ובמיוחד לימדו שגבולות האופנה פתוחים. לצדן של מארי קוואנט ומהפכת המיני שאותה הובילה בשנות ה-60 של המאה שעברה, או סגנונה האוונגרדי של ויוויאן ווסטווד שהקדימה לעצב סגנון פאנקיסטי והזרימה גלי אופנה מחאתיים ומהפכניים בשנות ה-70, הובילה קוואקובו בשנות ה- 80 זרם של פאנק רדיקאלי ששלטו בו אסימטריה, פרימות והתעמרות בחוקי האופנה הקיימים. סגנון שסלד מכל הזרמים המרכזיים בחברה, בתרבות, באופנה, במוזיקה, בתרבות הצרכנות המותגית והקניונים, ומכל מה שנחשב למקובל ונורמלי. קוואקובו הייתה מודעת למגמות ולחוקים באופנה ומעולם לא הייתה מנותקת משיח האופנה, אך ניתבה אותו למחוזות אחרים ובעיקר חיפשה אלטרנטיבות לקיים. כל זה התרחש ומתרחש מאז שנחתה בפריז ועד עצם היום הזה, בו היא עדיין מטילה על עצמה משמעת יצירתית שמנתקת אותה מעולם האופנה האמיתי.

צילום פאלו רוברסי "גוף פוגש בגד" 1997

קוואקובו חיה בבועה, מתנתקת מחוקים מוכתבים, ויוצרת חוקים משלה שמאפשרים לה לברוא דברים שעדיין לא נבראו ולהגות רעיונות שמסעירים את הדמיון ואת השיח התרבותי של החברה המערבית. קוואקובו לא אוהבת את התווית "מעצבת אופנה" שהוצמד אליה. בסגנונה האנרכיסטי ובעיצוביה המרדניים היא מנסה להתנתק מתוויות, דעות קדומות ופחדים. היא מואסת בהמוניות, בצייתנות לתכתיבים ובביטחון שהשיגרה מעניקה לאנשים. במרוץ הכפייתי אחר הדבר האחר הציגה קוואקובו לקיץ 1997 אוסף שנוי במחלוקת אותו כינתה "גוף פוגש בגדים, בגדים פוגשים גוף". האוסף "המפלצתי", כפי שרבים כינו אותו, הוא אחד המדוברים ביותר בתולדות האופנה הרדיקאלית, מופת לאג'נדה הקוטבית של קוואקובו שהמשיכה להלום בתרבות הלבוש הקונבנציונאלי ולעורר לא מעט חילוקי דעות. קוואקובו שחשבה אחרת, התנערה, בחרוף נפש, מנורמות מקובלות של יופי, אסתטיקה, ואנינות, וגם מממדי גוף אידיאלים. על מנת שיבינו את הכוונות האנושיות שלה עיצבה קוואקובו אוסף המיועד לאנשים שמבנה גופם אינו מושלם, פריטי לבוש בגזרות אסימטריות אליהם צירפה ריפודים ומילויים, במקומות שונים של הבגד, רעיון שעיוות את צללית הגוף בדפורמציות, עקמות, בליטות וחטוטרות. מראות שהבהירו את מהות החשיבה והשליחות שקוואקובו נטלה על עצמה. כששאלתי אותה, בראיון שלאחר התצוגה, האם ניתן באיזה אופן להוריד את התוספות המעוותות, קוואקובו הסתכלה עלי בתמיהה וענתה, שעיצוביה אינם עוסקים בנורמות סטנדרטיות, ואין מי שיחליט עבורה מה יפה ומה מכוער. השיח היצירתי שלה דן במציאות, בדברים שקיימים והאופן בו ניתן לתת להם פתרונות אסטתיים. לדבריה הדגמים שעיצבה מיועדים לאנשים שחושבים כמותה, שמוכנים לקחת חלק בהצהרה שלה וגם מוכנים ללבוש את הדגמים האלה.

למרות שהיו לי מספר לא מבוטל של ראיונות עם מעצבים מובילים ונחשבים, הראיון עם קוואקובו היה המעניין, השונה והשנון מכולם. השיחה אמנם התנהלה באמצעות מתורגמנית אך קוואקובו הייתה מוכנה לדבר על הכל; על מהות האופנה האידיאלית, האג'נדה היצירתית שלה, החלומות והפנטזיות, ובמיוחד על ההתקרנפות של עולם האופנה. בשום מקרה לא ניתן היה לחדור לעולמה האישי ואף מילה לא נאמרה על הזוגיות המוזרה שהיא מנהלת עם אדריאן יופה, יהודי ממוצא דרום אפריקאי הצעיר ממנה במספר שנים לא מבוטל, לו נישאה לפני כ-25 שנה ואיתו ביקרה לראשונה בארץ, לאחר נשואיהם. "זה היה אחד הטיולים היפים והמעניינים שלנו. הרכב האוכלוסייה, התרבויות והאנשים השונים שחיים זה לצד זה מאוד מרשים", אמרה קוואקובו אז. מה עכשיו היא חושבת? לא הייתי מעיזה לשאול ומניחה שהתשובה לא הייתה מעודדת. האמת שהזיווג הזה התמיה ולא רק אותי, אך השתלבותו של יופה כנשיאה של קום דה גרסון חשפו את הדמיון שבאנרגיות ובחשיבה של שניהם וגם את תרומתו לקידומה של החברה והפיכתה לאחד המותגים היותר מהפכניים ורווחיים. ואכן, היכולות של קוואקובו ויופה לחצות גשרים של מוצא ותרבויות שונים ולגשר בין המשאבים האמנותיים של קוואקובו והחשיבה הקוטבית שלה לבין יצר ההישרדות והקיום של קום דה גרסון כחברה מסחרית, הינה תופעה מפליאה. ואכן לזכותו של יופה ניתן לרשום את הקמתה ותפעולה של החנות הקונספטואלית האיקוניתDOVER STREET MARKET בלונדון, שסניפים שלה הוקמו בבירות נוספות, בנוסף לשיתופי פעולה יצירתיים עם החנות CORSO COMO 10 במילנו. יופה לא מותח ביקורות אלא זורם עם גישתה הקוטבית של קוואקובו. אחרי הכל, כאשר התרגומים המנורמלים והמסחריים לעיצוביה הדרמטיים מגיעים לחנויות הפזורות ברחבי העולם, הם נחטפים מהמדפים.

דרכי היצירה של קוואקובו עברו שלבי התפתחות שונים. בתחילה הושפעו עיצוביה ממורשת הלבוש היפני, מהגזרות המרווחות והצבעוניות הקודרת, וככל שהזמן חלף כן התחזקה ותפחה האג'נדה הקוטבית ורעיונות העיצוב הזרים והמוזרים שלה. כיפנית שאיננה לובשת קימונו, יש לה דעות ברורות על מסורת הלבוש היפני ובמיוחד על הקימונו שהפך לאחד מפריטי הלבוש הנחשקים בעולם האופנה: "הקימונו שייך להיסטוריה, להורים שלנו, בני דור אחר בעל מושגים ותרבות שונה". היא עצמה לובשת רק את עיצוביה לקום דה גרסון והם רחוקים מאוד ממורשת הלבוש עליה גדלה. ואכן את ההיסטוריה היצירתית של קוואקובו ניתן להשוות להיסטוריה של אדם מאמין שמתחזק. גם מאחורי החזות האניגמטית שלה חבוייה דמות מאמינה שדתה היצירתית מתחזקת. כאישה שאופייה עתיר ניגודים היא מפגינה צניעות ועצמאות, קבלה ונתינה, התמזגות וריחוק, עובדות שלא תמיד מתיישרות עם דעתנותה הפמיניסטית ועם הרוח הנאורה והמתקדמת שלה. מפליא לכן כיצד היא חושבת על אנשים ובמידה מסויימת מתרחקת מהם (קוואקובו מרבה לחשוב על צרכים של אנשים אך נמנעת ממפגשים ציבוריים), כיצד היא מציגה דמויות של נשים חנוטות כשידיהן חבושות וכלואות, אלא אם כן היא מוצאת בהן במה לדגמים שהיא מפסלת ולתאוריות היצירה שפיתחה. ואולי בכלל ניתן לראות בדמויות האלה את קוואקובו עצמה, כלואה בכבלי האידיאולגיה והמאוויים היצירתיים שלה. בעונות האחרונות מקצינה קוואקובו את האידיאולוגיות ומתמקדת בעיצובים, לכאורה בגדים, שבמציאות הינם פסלים אותם היא בונה מחומרים, שהיא עצמה הגתה ושאינם מוכרים לעולם האופנה. כל מה שרואים בתצוגות שלה הן יצירות אמנות שמיועדות לאנשים חושבים, לאספני אמנות, לדמויות תיאטרליות ומוחצנות שמוכנות ויודעות כיצד ללבוש ולהציג את עיצוביה. אופנה לא הייתה חלום ילדות של קוואקובו, אך תמיד השתוקקה ליצור דברים שאינם קיימים, ואכן רק לאחר שלא מצאה בחנויות בגדים כלבבה, החלה לעצב אותם לעצמה ובשנת 1969 הקימה את "קום דה גרסון", כור ההיתוך לסגנון הבלעדי שאיננו המוני. החזון הקוטבי הבוער בעורקיה וגם אישיותה האינטלקטואלית לא מנתקים אותה משיח האופנה הפופולארית אלא מחדדים את דעתה ושאיפותיה, מקוממים אותה ומפתחים בה נוגדנים לשיטה בה מתנהל עולם האופנה. בדרכה הקוטבית היא מתעמרת לגזרות, למגמות ולחומרים שגרתיים ומובילה את עיצוביה למחוזות יצירתיים שונים ושנויים במחלוקת. כאלה שמשאירים את הצופים בהם ברגשות מעורבים, ברצון להתבודד עם החוויות שהיא מעניקה, לחשוב ולא לראות אף קולקציה נוספת.

יתכן ש"אמנות של הבין לבין" הינה התערוכה היחידה שמצליחה למוטט את הדעות השנויות במחלוקת ואת חוסר ההסכמה וההבנות על טיבם של היחסים שבין אמנות לאופנה. העובדות מתבהרות בעבודותיה של קוואקובו עצמה שחשפה את מצבה הפיזי והנפשי, בריאיון עם סוזי מנקס עורכת הווג הבינלאומי. לדבריה של קוואקובו היא מצוייה בדרך ללא מוצא וככל שהשנים חולפות היוזמה היצירתית הופכת לקשה ומכבידה יותר ויותר, וכמי שאיננה שלמה עם התווית שמגדירה אותה כמעצבת אופנה היא חשה שהתוית איננה משקפת את התחושות, הריגושים והמכאובים הפיזיים שמלווים את מאמצי היצירה וההתחדשות שהיא דורשת מעצמה כבר 40 שנה. יתכן שחשיפה אינטימית זו מלמדת מדוע חזותה של קוואקובו משדרת עצב וסגפנות. ואכן מעולם לא ראיתי אותה מחייכת או מדברת על שמחת יצירה. מבחינתה שמחות כאלה לא מאפיינות את דרכה היצירתית. באחד מציטוטיה אמרה קוואקובו שכאשר היא יוצרת דבר שנחשב בעינייה לחדשני היא חשה שאנשים לא מבינים אותה, וכאשר אוהבים את עיצוביה היא מרגישה מאוכזבת וחושבת שאולי העיצובים אינם מקוריים ויצירתיים דיים. אבל אין דבר שעומד בדרכה, הזמן חולף וקוואקובו לא נוטשת, אלא ממשיכה להקצין את עיצוביה שהופכים לדרמטיים, תיאטרליים, הזויים ואמנותיים יותר. סוג יוצא דופן של פסלים חיים ומתנועעים, המבהירים את הפרשנות שלה לכותרת התערוכה, שעולם האופנה איננו שטוח ובמיוחד את זכותה הלגיטימית להציג את עבודותיה במוזיאון.