האם הארכיטקטורה תקום לתחייה?

לפני 1700 שנה הורה הקיסר יוסטיניאנוס לבנות מחדש את כנסיית איה סופיה שהתמוטטה מספר פעמים בעבר. לצורך המשימה בחר לו שני אנשים - הפיזיקאי איזדור ממילטוס והמתמטיקאי אנת'מיוס מטראלס כאדריכלי הכנסייה. בחירת אנשי המדע למשימה לא הייתה מקרית - לאחר שניסיונות העבר לקירוי הכיפה לא צלחו, המציאו השניים שיטה חדשה לבניית הכיפה, דרך תמיכתה על ידי צורה גיאומטרית המכונה פנדנטיבה, המעוררת ענין רב בקרב אדריכלים ומהנדסים מאז ועד ימינו.

במהלך ההיסטוריה של האדריכלות ועד המהפכה התעשייתית, היוותה ההנדסה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהביטוי הצורני האדריכלי, וצורתו של המבנה שילבה בתוכה את ביטויו ההנדסי והחומרי. האדריכלות הרומית הביאה גישה זו לשיאה, דרך השימוש בקשתות ובכיפות ובנית מתקנים הנדסיים ייחודיים כדוגמת תעלות המים -"הוויאדוקטים". כבר בתקופת הרנסנס ניתן להבחין בין שתי גישות לעיצוב הארכיטקטוני - האחת של ברונלסקי המסתמכת על הנדסה, חומריות ומדע (כדוגמת הקיפה בפירנצה) והגישה האחרת של מיכלאנג'לו הרואה ברעיון הצורני את תכלית העיצוב האדריכלי (אני נמצא יותר בצד של ברונלסקי...). 
עם תחילתה של המהפכה התעשייתית החל תהליך ה"גירושים" בין הארכיטקטורה להנדסה, עם המצאתם של חומרים חדשים כמו פלדה, זכוכית ובטון מזוין, בשילוב עם שינויים תרבותיים וחברתיים והצורך לבניית מתקניים עירוניים חדשים כמו תחנות רכבת, מפעלים וכו'. כך נוצר למעשה מקצוע ההנדסה כדיסציפלינה עצמאית ונפרדת, וכתוצאה מכך מבנים רבים תוכננו על ידי מהנדסים ולא אדריכלים, במיוחד גגות של תחנות רכבת, מפעלים תעשייתים, גשרים וכו'. הדוגמא המפורסמת ביותר לכך היא מגדל אייפל שתוכנן על ידי המהנדס גוסטב אייפל ב- 1889.

​למרות רעיונות התנועה המודרנית לאדריכלות המבוססת על ערכי המדע והרציונל, ושילוב ההנדסה בתהליך התכנון האדריכלי, האדריכלות המודרנית שהפרידה בין קליפת הבניין למערכת הקונסטרוקטיבית שלו, חיזקה את ההפרדה בין שני הדיסציפלינות - ארכיטקטורה לחוד והנדסה לחוד. הקשר ביניהם מתבצע לאחר שהאדריכל סיים את תהליך תכנונו של המעשה האדריכלי, ולעיתים מקבל משוב מהמהנדס המחייב אותו לשינוי ולעדכון בתכנון הארכיטקטוני, אך ללא מעורבות בקונספט העיצובי. מצב זה הגיע לשיאו עם עלית הפוסט מודרניזם ולאחריו הקונסטרוקטיביזם בשנות ה- 80 וה- 90 של המאה הקודמת, כאשר תנועות אלו התעלמו לחלוטין מכל פתרון הנדסי או חומרי כחלק מהרעיון העיצובי והאדריכלי.
בשנים האחרונות, עם כניסתם של הכלים הדיגיטליים בתכנון ובייצור, אנו עדים לשנוי פרדיגמטי שהחל באקדמיה ומחלחל לפרקטיקה, המתבטא במיצוב האדריכל כאחראי על החומריות, הטקטוניקה וההנדסה. גישה זו מחייבת ידע הנדסי, מתמטיקאי ודיגיטלי ליצירת פתרונות חדשים ויצירתיים בדומה לכיפה בכנסיית איה סופיה. האדריכל והמהנדס חוזרים לעבוד יחד משלב הרעיון הראשוני של העיצוב, ותהליכי הניסוי המדעי הופכים להיות חלק מתהליך העיצוב והיצירה הארכיטקטונית.

קיימת הסכמה רחבת היקף (אם כי לא אוניברסלית...) שעל העיצוב האדריכלי האורבני והעכשווי להתמודד עם שתי בעיות דחופות של גידול אוכלוסיית העולם ושינויי אקלים, במקביל לניהול המשאבים הטבעיים ההולכים ואוזלים. התמודדות זו תחייב פתרונות מבוססי מחשב, בדיקות כמותיות ומתמטיות, פתרונות הנדסיים וניסויים מדעיים, על מנת להגיע לפתרון העיצובי האופטימלי. כבר כיום אנו מתחילים לראות שינוי משמעותי בשיח ובפרקטיקה, דרך שילוב אנשי מחקר ובעלי מקצוע מתחומים שונים ומדיסציפלינות חיצוניות לתחום הארכיטקטורה, כבר בשלביו הראשוניים של תהליך העיצוב.
השינוי המחשבתי והפרדיגמטי בתהליך העיצוב הארכיטקטוני מבוסס על מה שקרוי 'מדע העיצוב' - the science of design, המוטמע בעיצוב ההנדסי, בעיצוב המוצר ובתעשיות האווירונאוטיקה והרכב, ומחייב הכשרה ורכישת כלים וידע מתחומי המדע השונים, ועבודה בצמוד לחוקרים, מדענים ומהנדסים.
אז כנראה שלא יהיה עוד אדריכל בדמותו של רוארק מהרומן של איין ראנד ('כמעיין המתגבר') שצעק
"אני אדריכל !"