החלל הריק שאינו שייך למין, מגדר או מיניות

בתערוכה 'בתולות וחוחיות' משנה רוני טהרלב כליל את משמעותו של העירום - אין זה Nude, אלא Nakedness. הבתולות נוכחות כאן כנערות השרויות בבדידות גמורה ואינן יודעות דבר על המבט הנשלח בהן. הן סגורות בפגיעותן, רחוקות ממיניות, עצובות, בוהות, ילדיות. הן אינן יודעות מה העולם והציור בכלל זה, רוצה מהן

תערוכת 'בתולות וחוחיות' של רוני טהרלב מוצגת, בגלריה CONTEMPORARY BY GOLCONDA, ברחוב הרצל 117, תל אביב.

בתערוכה 'בתולות וחוחיות' מתמקדת רוני טהרלב בנשים. אולם בניגוד לנשים העירומות שהתרגלנו לראות מאז ומעולם באמנות, אותן הנשים שעוצבו עבורנו על ידי המבט הגברי של טיציאן, רמברנדט, או לוסיאן פרויד, הנשים שלה שונות. הן חזקות, לא מתחנפות, מיוצגות כמו שהן מרגישות מבפנים, יושבות או עומדות בתוך עצמן ומתוך עצמן... ולא פונות אלינו. בעבודות האלה טהרלב מכניסה אותנו לתוך העצמיות הנשית ומאפשרת לנו לראות אותן באופן שאינו שייך למין או למגדר או למיניות.
רוני טהרלב היא אחת הציירות המעניינות והבולטות שעובדות היום בארץ. עבודותיה מוכיחות שהציור הרפרזנטטיבי עדיין רלוונטי, חי ובועט. התערוכה של טהרלב מציגה קודם כל ציור במיטבו: ציור שאפתני, חזק, חצוף ובעל תנופה, המפגין יד נדירה ויכולות טכניות וירטואוזיות. דרך דמויותיה העוצמתיות עוסקת טהרלב בשאלות יסוד באמנות. עבודותיה מתכתבות עם תקופות שונות בתולדות הציור, ממצרים ורומא דרך הרנסאנס ועד היום, ומנהלות דיאלוג עם הייצוג של חלל ציורי, עם הרלוונטיות של העירום הנשי והעירום הבתולי, עם הממשקים שבין התבוננות לדמיון, ועם האופן שבו נוצרת האל-זמניות מתוך הזמן.
דברים שכתב פרופסור אריאל הירשפלד על ציורי הדיוקן של רוני טהרלב: "רוני טהרלב מתבוננת באדם היושב מולה מתוך עמדה מורכבת ומפתיעה: ראשית – היא מסרבת לפסיכולוגיה. היא מסרבת להביט מבעד למבט העסוק ב"הבנת הנפש" בעולם העכשווי. דיוקניה המצוירים מסתירים כליל כל ממד של עבר נפשי ומצבי נפש עפ"י הטיפולוגיה הנהוגה בעולם היום. שנית – היא מסרבת לחלוקות המעמדיות-אתניות הנהוגות היום, בעיקר לאחר פיתוח הרגישות הפוסט-קולוניאלית. היא מפשיטה את דמויותיה (מלשון הפשטה) מכל הקשר ממיין שכזה. גם ההקשר המגדרי מיטשטש מאד בציוריה. ברור, כמובן, מהי אישה ומהו גבר בציוריה, אבל היא מקהה מאד את הנוכחות הארוטית של דיוקניה. הסירוב למיון המגדרי הוא מרתק במיוחד, משום שכאן מסרבת טהרלב לא רק לציוויי הדור הזה, אלא גם למבט הגברי המסורתי שנשלח מעיניהם של טיציאן, וולסקז ואנגר אל עבר המודלים הנשיים שלהם.
טהרלב מחפשת מבט אחר, שראשיתו היא מנוחה גמורה מן הקולות הצועקים סביבה על חובות הייצוג האמנותי. על רקע הסירובים הללו, פיתחה רוני טהרלב את מבטה המיוחד; המבט הנסוג אל העבר וחוזר להווה חליפות. מבטה כמו פונה שוב ושוב אל ציירים קדמונים, כמו שואל לעצתם, לומד ממעשיהם, מסגל לרגעים מבט עתיק. רוני טהרלב פיתחה דרך פיוטית להפליא של שיחות עם כמה ממוריה הקדמונים – טיציאן, ג'ורג'ונה, דירר, קראנך, וולסקז, ציירי ארונות הקבורה ממצרים הרומית, סזאן ועוד. נדמה לפעמים שהם יושבים לצידה ומעירים הערות מועילות".
"הצבע המלוכלך הזה, האפור הטעון, המכיל חומים וכחולים וסגולים הסותרים זה את זה, מופיע בשיא עוצמתו, לא במקרה, בשני הדיוקנים העצמיים של טהרלב (....). הציור כולו מוצף בקדרות עזה. מאה גוונים של אפור. אלא שגווני האפור יוצרים כאן עולם מגוון להפליא. הגיוון אינו מפר את שלטון הצער השפוך על הכול, אבל הוא מגלה את החיוניות השוצפת בו (....). הצבע ודרך הנחתו המעניינת, האינטנסיבית והעדינה כל-כך (הצבע המונח על הבד הוא דק ויבש, חולי כמעט), הם, בוודאי, נציגיה הדרמטיים ביותר של נוכחותה העזה של רוני טהרלב בסימפוזיון העשיר הנוכח בכל ציוריה. דומה שדווקא בו מתרחשת זהותה של טהרלב השרויה בהווה, המבדילה עצמה מן הקדמונים הגדולים. הצבע, לגביה, אינו בא-כוחו של האור ולא-פחות חשוב – הוא אינו בא-כוחו של החומר, החפץ או גוף האדם. הוא, בדרכו של סזאן, ביטויה של היד המציירת ושל המעשה הבא ממנה. הוא הדבר. לא המושא המצויר שהוא כמעין קיר לחבטת הכדור.
רוני טהרלב נולדה בקיבוץ יגור ב-1964. תלמידתו של ישראל הרשברג. עבודותיה הוצגו בגלריה הלאומית לפורטרטים בלונדון, וכן בגלריות הלאומיות בוויילס ובסקוטלנד. בארץ הוצגו עבודותיה במוזיאון תל אביב, במוזיאון ישראל, ובתערוכות רבות בגלריות בארץ ובעולם. זוכת פרסים רבים, ביניהם פרס בן יצחק מטעם מוזיאון ישראל, פרס אוסקר הנדלר מטעם גלריית לוחמי הגטאות, ופרס קרן ישראל-אמריקה לאמנים צעירים.
לפרטים נוספים ולקבלת תמונות :
שמאי גולן – לוטן תדמיות
0542499000 [email protected]